החלטה בתיק רע"פ 8295/05

           ביום 12.3.01 הוגש כנגד המבקש כתב אישום לבית-משפט השלום לנוער ברחובות, המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בנסיבות של אינוס, לפי סעיף 348(א) ביחד עם סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק).

           לפי הנטען בכתב האישום, בתחילת חודש אפריל 2000, או בסמוך לכך, במועד אשר אינו ידוע, תפסו המבקש ואדם נוסף, בכוח, קטין (להלן: המתלונן) ולקחו אותו עימם לגבעה הסמוכה לביתו, שם ביצעו בו מעשים מגונים בליווי איומים.

           בית-משפט השלום לנוער (כבוד השופטת נ' בן-דוד) הרשיע את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום. בית-המשפט קבע, כי עדות המתלונן כפי שנגבתה על-ידי חוקרת הילדים הינה מפורטת ואמינה ומבססת את הנטען בכתב-האישום. כמו-כן, נמצאו ראיות חיצוניות נוספות, המחזקות את גרסתו של המתלונן ובהן התנהגותו, עדות מנהלת בית-הספר, דברי אביו של המתלונן לגבי האירוע ועוד. בנוסף, נתגלו תהיות וחוסר התאמות שונות בעדותו של המבקש בבית-המשפט ובחקירתו במשטרה. בית-משפט השלום לנוער (כבוד סגן-הנשיא צ' שרצקי) גזר על המבקש מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים ומאסר על תנאי של 24 חודשים למשך שנתיים. בנוסף, נקבע, כי המבקש ישלם למתלונן פיצוי בסך של 10,000 ש"ח וקנס בגובה של 1,000 ש"ח או 10 ימי מאסר תחתיו.

           על פסק דין זה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

           בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעור בפוסקו, כי נכון שבענייננו גזר-הדין ניתן על-ידי שופט אחר מאותה הערכאה, אשר איננו המותב אשר שמע את הראיות ונתן את הכרעת הדין, אולם אין בכך כדי להפוך את גזר-הדין ל- VOID בשל חוסר סמכות עניינית. בנוסף נקבע, כי לא נגרם למבקש כל עיוות דין ובענייננו, העובדה שהמתין עד למתן גזר-הדין ורק לאחר תוצאותיו העלה טענות אלו, מעידה על חוסר תום לב מצידו. כמו-כן, נקבע, כי אמנם ההליכים התמשכו בצורה שלא הייתה ראויה, אולם למבקש, אין זו הסתבכותו היחידה עם החוק והוא ביצע עבירות שונות גם לפני וגם לאחר האירוע נשוא בקשת רשות ערעור זו. בנוסף, נקבע, כי מן הראוי להעדיף את עניינו של המתלונן תוך מתן ביטוי הולם להתעללות שעבר, על-פני ההתחשבות במבקש, ולפיכך רף הענישה שנקבע על-ידי בית-משפט השלום משקף נאמנה את האינטרסים והשיקולים השונים וביניהם שיקולי השיקום.    

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, בין היתר, כי גזר-הדין בעניינו ניתן בחוסר סמכות ובניגוד לכללי הצדק, שכן משפטו התנהל כולו בפני שופטת אחרת, ואילו שלב הטיעונים בלבד, התקיים בפני סגן הנשיא שרצקי. בנוסף, טוען המבקש, כי העונש אשר נגזר עליו הינו חמור במיוחד. במיוחד אמורים הדברים לטענתו, לאור העובדה שעברו הפלילי של המבקש אינו כולל עבירות מין וכי מזה שנתיים וחצי לא נפתחו כנגדו כל תיקים חדשים. בנוסף, לטענתו, העונש אשר הוטל עליו הינו חסר פרופורציה לחלוטין בהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה בבית-משפט לנוער.

           מנגד, תומכת המשיבה יתדותיה בהכרעותיהן של הערכאות הקודמות וטוענת, כי מעשיו של המבקש הינם חמורים במיוחד ובוצעו בילד בן תשע, אשר נזקק לטיפולים נפשיים עד ליום זה, חרף העובדה שחלפו מספר שנים מאז קרות האירוע נשוא בקשת רשות ערעור זו. בנוסף, טוענת המשיבה, כי לעניין העברת השופטת אשר בפניה התנהל המשפט לכהן בבית-משפט אחר, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין בכך כדי ליצור "נבצרות" לעניין סעיף 233 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 ומדובר בפגם הניתן לגישור. זאת, משום שבמקרה זה היתה "הסכמה ברורה מכללא" בבית-משפט השלום, לשמיעת הטיעון לעונש ומתן גזר הדין על-ידי סגן הנשיא צ' שרצקי, ובהתאם לכך התדיינו הצדדים במשך שלוש ישיבות בפניו מבלי להעלות את שאלת הסמכות. הסכמה שכזו לטענת המשיבה, יוצרת מניעות לגבי העלאת טענת חוסר סמכות בשלב הערעור ומהווה חוסר תום-לב, כאשר היא נטענת לראשונה, לאחר תוצאת גזר-הדין. בנוסף, טוענת המשיבה, כי לאור העובדה שהמבקש המשיך לבצע עבירות פליליות במהלך ולאחר המשפט בעניין זה, לאור הנזקים המאסיביים שנגרמו לקטין ולאור עברו הפלילי של המבקש והיעדר כל המלצת שירות המבחן בעניינו, העונש אשר נגזר עליו הינו ראוי והולם בנסיבות העניין.

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

החלטה דומה להחלטה הנדרשת בעניינו של המבקש, ניתנה לאחרונה על-ידי ביום 27.10.05 בעניינו של האדם הנוסף, אשר עימו כאמור ביצע המבקש את עבירת המעשה המגונה בקטין (רע"פ 7038/05). על-פי אותה החלטה נדחתה בקשתו של שותפו של המבקש למתן רשות ערעור. מאחר ומדובר בשני שותפים לאותו כתב אישום, אשר עניינם התנהל במשותף הן בשלב ההליכים בפני בית-משפט השלום והן בשלב הערעור בפני בית-המשפט המחוזי, וכן הטענות שהעלו השניים בבקשות רשות הערעור שהוגשו מטעמם, עוסקות באותם הנושאים, נראה שאין מקום ליתן החלטה נוספת בעניין.  

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, זאת מאותם נימוקים שבהחלטתי מיום 27.10.05 ברע"פ 7038/05.

ניתנה היום, ו' בכסלו תשס"ו (7.12.05).

 ש   ו   פ   ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: